פדיון הבן

מצוות פדיון הבן מוטלת על אבי התינוק (ולא על האם). (אם האבא לא פדה, והגיע הבן לגיל בר-מצווה, חייב הבן לפדות את עצמו. (כאן – תמצא כיצד))

כשהאבא אינו רוצה או לא יכול לפדות, רוב הפוסקים סבורים שבית-דין רשאים לפדותו. מדין 'זכין לאדם שלא בפניו', דהיינו: מכיון שהפדיון הוא 'זכות' עבור הבן והאבא, אנו יכולים לפדותו גם בלי ידיעתו.

ההכרעה היא שבית דין פודים את התינוק בלי ברכה. ועושים זאת על-תנאי, שכשיגדל, אם ירצה, יוכל לפדות את עצמו כדין, ובברכה.

בית-הדין לעניין זה יכול להיות גם בית-דין מאולתר, המורכב מ'שלושה אנשים כשרים'.

וכך בית-הדין פודים את הבן:

שליח בית-הדין יאמר: "זה הבכור הוא פטר רחם לאימו הישראלית".

הכוהן שואל את השליח: "במה את רוצה יותר, לתת לי את הבן הבכור, או לתת חמישה סלעים המתחייבים להינתן בפדיונו?".

השליח אומר: "חפץ אני לפדות את הבכור הזה, והא לך חמישה סלעים דמי פדיונו". ואז הוא נותן לכוהן את חמשת הסלעים.

רצוי להשיג פרי חדש, כדי שהפודה יוכל לברך 'שהחיינו' אחר הפדיון.

כבכל פדיון, ראוי לעשות סעודה. אחרי ברכת 'המוציא' יעשו את הפדיון, ואז יברך הכוהן 'בורא פרי הגפן' על כוס יין.

(מתוך 'שיחת השבוע' מדור הלכה ומנהג)