פדיון הבן

א. חג הפסח שייך לפדיון הבן – כי, פסח קשור עם מצות מילה, שהרי מילה מעכבת מאכילת הפסח (וכן מאכילת תרומה), ועד שאפילו מילת עבדיו מעכבתו מאכילת הפסח; וממילה – באם לפדיון הבן.

ב. ובענין זה שנינו בגמרא בסיום מסכת פסחים:
"פשיטא על פדיון הבן .. אבי הבן מברך", אבל "ברוך שהחיינו . . כהן מברך או אבי הבן מברך?", ומסיק, "והלכתא אבי הבן מברך שתים".
– והמעלה שבזה, כי, אילו היה הכהן מברך, הרי כאשר יש ענין של טומאה, אזי הכהן אינו יכול לגשת כו' (שהרי אסור לו להטמא, "כי אם לשארו הקרוב אליו לאביו ולאמו וגו'"), משא"כ כאשר האב מברך, אזי אין דבר המונע

והענין בזה:
ענינה של ברכת שהחיינו – שמברכים אותה רק על שמחה גלוי' (ולא על שמחה נסתרת), ועד שצריכה להיות גם הנאת הגוף.

ג. והנה, רבינו הזקן פוסק בספר התניא שהגילוי דימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", שמזה מובן, שבזמן הגלות צריכים כבר להתחיל לעסוק בהענינים דימות המשיח.

ועל פי מאמר רז"ל על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "הקב"ה כו' מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור" –  וזהו שבני ישראל מבקשים ופועלים שהגאולה תהי' באופן ש"אבי הבן", הקב"ה, יהיה "מברך שתים", לא רק "על פדיון הבן", אלא גם "שהחיינו" – שלא מספיקה היציאה מן הגלות אל הגאולה כפי שהיא אצל הקב"ה, אלא הגאולה צריכה להיות באופן שיהיה אפשר לברך גם "שהחיינו", מתוך שמחה גלוי' והנאת הגוף, כיון שגם הגוף מרגיש את היציאה מכל הענינים המבלבלים שבזמן הגלות.– הרי כיון שהקב"ה צוה שבזמן הגלות יתחילו כבר לעסוק בהענינים דימות המשיח, צריך גם הוא לעשות כן, להחיל ליתן את הענינים דימות המשיח. 

השם יתברך יעזור שיקויים כבר הענין ד"אבי הבן מברך שתים", הן "על פדיון הבן", והן "שהחיינו", שתיכף ומיד תהיה אתחלתא דגאולה השלימה והאמיתית, וחירות אמיתית מכל הענינים.

הרבי מליובאוויטש זי"ע
(תורת מנחם חכ"ג עמ' 301)