ארכיון פוסטים מהקטגוריה "טעמים ומשמעויות"

פתגמים ואמרות

יום שישי, 23 בינואר, 2009

הכול שלו

"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני-ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג,ד). רצה הקב"ה לזכותנו לעשות מצווה בראשית פריו, למען דעת כי הכול שלו, ואין לנו דבר בעולם רק מה שיחלק לנו ה' בחסדיו. וזה האדם, בראותו כי אחר שיגע כמה יגיעות, והגיע זמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת-עינו, מיד נותנו לקב"ה – בכך מוכיח כי השליט האמיתי בעולם הוא הקב"ה. (ספר החינוך)

קודם-כול להתקדש

ראשית העבודה הוא "קדש לי" – שהאדם יתעורר ויתקרב אל הקב"ה (אתערותא דלתתא); ואז הוא זוכה ל"פטר כל רחם", שהקב"ה פותח לו את כל שערי רחמים (אתערותא דלעילא). (רבי צבי מרימנוב)

ה'זולת הבכור'

אדם מישראל שרוצה להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות עניו ושפל-ברך. עליו לדעת כי "כל בכור", כל אחד ואחד מישראל הוא גדול ממנו, צדיק ממנו, ולו משפט הבכורה עליו. אם יחשוב כך, לא ילך לחפש חטאים במעשיהם של אחרים. (רבי אברהם-יהושע-השיל מאפטה)

בכורו של הקב"ה

בני-ישראל הם בנו-בכורו של הקב"ה. כשאנו מקיימים את מצוות פדיון הבן, אנו מבקשים מהקב"ה כי אף הוא יקיים את מצוות פדיון הבן "ויגאלנו שנית… לעיני כל חי". (הרב מרדכי-יהודה-לייב זקש)

סימן מטעה

"וכל פטר חמור תפדה בשה" (שמות יג,יג). החמור יש בו שני סימני טומאה, וטומאתו בולטת מטומאת החזיר והגמל, שיש בהם סימן טהרה אחד. ובכל-זאת התורה אמרה על החמור "קדש לי", כי לפעמים מי שטומאתו גלויה, קל יותר לקרבו להיכנס תחת צל הקדושה ממי שיש בו למראית-עין סימן טהרה כלשהו. (ילקוט מרגליות)

רמז ב'בראשית'

"וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג,יג). במילה 'בראשית' רמוז הדין של פדיון הבן. 'בראשית' ראשי-תיבות: בן ראשון אחר שלושים יום תפדה. (הגר"א)

אריכות ימים

כל זמן שלא נפדה הבן הבכור מלאך-המוות קשור בו, ועם פדיונו נפדה ונקשר לחיים (ספר הזוהר). מעשה בבחור אחד שהיה נוטה למות ואמר: פדוני. אמר להם החכם: שמא בכור הוא ופדוהו, וחי אחר-כך עשרים וחמש שנים נוספות. (ספר חסידים)

ברכה מלאה

בסיום פדיון הבן הכוהן מברך את התינוק בברכת כוהנים, ומניח על ראשו את שתי ידיו. זאת, כדי להוכיח כי רצונו להשפיע שפע ברכה בעין יפה. אין הוא מסתפק בידו האחת, אלא מכפיל את ברכתו – מברכו בשתי ידיו. (מגדל עוז)

מתוך צעירי חב"ד



פדיון הבן ע"פ קבלה

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

פדיון הבן בתורת הקבלה והחסידות

קיצור: הכהנים שייכים לקו הימין – חסד, ולכן הם מקבלים את ראשית הגז ששייך לקו הימין. הלויים שייכים לקו השמאל – גבורה. הישראלים שייכים לקו האמצעי – תפארת.
הבכור שייך לקו הימין, מצד שורשו ספירת החכמה (הספירה הראשונה). ולכן הבכור שייך לכהן שגם הוא מקו הימין.
הקב"ה רצה לזכות גם את ישראל בבחינת החכמה-בכורה, ולכן נתן להם את הכח לפדיון הבכור ולהמשיך את החכמה לקו האמצעי (הקו ששיך לישראל), שבשורשו הוא הגבוה ביותר.

ה' סלעים מסמלים ה' חסדים שישראל נותנים לכהן תמורת הבכורה.

מה ענין פדיון הבן?

נאמר בתורה: "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם. בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". ונאמר אח"כ: "והיה כי יביאך ה' אל הארץ … והעברת כל פטר רחם הזכרים לה' … וכל בכור אדם בבניך תפדה".
להבין כל זה היטב, מהו ענין פדיון הבן הבכור על ידי ה' סלעים, שנותנים לכהן דוקא. שעל כך התורה מצווה: שמאחר שהבכור לה' הוא, עלינו לתתו לכהן. מה שייך זה לכהן? ועוד צריך לבאר: מדוע תלויה הקדושה של הבכור ביציאת מצרים?

הכהנים שייכים לקו הימין – חסד
והענין הוא, דהנה ידוע שבעולם האצילות (הנקרא גם 'תיקון') עשרת הספירות (ספירה היא כינוי לכח אלוקי שבעולם האצילות) נחלקות לשלוש קוים, קו הימין קו השמאל וקו האמצעי. שכנגדם בבני ישראל ישנם שלושה מדרגות, כהנים, לוים וישראלים.

כהנים נמשכים מקו ימין הכולל בתוכו את ספירות חח"ן (ספירות החכמה חסד נצח).
וזהו פירוש מאמר רז"ל 'הרוצה שיחכים ידרים' (המבקש חכמה, ידרים; היינו יכוין רגליו בתפילת העמידה לצד דרום), מכיון שהחכמה וצד דרום-ימין שייכים אחד לשני, ספירת החסד נמשכת ונסתעפת מבחינת החכמה (שהיא ראשית עולם האצילות וכל הנאצלים מהקב"ה), ושניהם שייכים לקו הימין, ולכך 'הרוצה שיחכים ידרים'.

ה'ראשית' והתחילה שייכים לקו הימין
וזהו שרש הכהנים שהם מצד ימין – שהרי כהן הוא 'איש החסד'. אנו מוצאים במתנות כהונה הכוללים גם את מצוות ביכורים, וראשית הגז. בשניהם נותנים לכהן את ההתחלה, הפרי שהגיע ראשון. והסיבה לכך היא, הראשית 'שייכת' לספירת החכמה שהיא ראשית ותחילת העולמות. ומכיון שהחסד נמשך ומסתעף מהחכמה (שניהם שייכים לאותו קו), לכן השפע מהחכמה נשפע לספירת החסד. ולכן השפע הבראשיתי (חכמה) מגיע לכהן (חסד).

המשך מאמר חז"ל דלעיל הוא: "והרוצה שיעשיר יצפין" (המבקש עשירות, יצפין; היינו יכוין רגליו בתפילת העמידה לצד צפון-שמאל) על פי הנאמר בתורה: "מצפון זהב יאתה". וזהו שרש הלוים שנמשכים מקו שמאל בג"ה (היינו ספירות בינה גבורה, והוד) דאצילות.

וקו האמצעי הוא דת"י (היינו ספירות דעת תפארת יסוד) זהו שרשן של ישראלים.

הבכור שייך לקו הימין – לכהן
ולכך שייך הבכור לכהן, מפני שה'בכור העליון' הוא בחינת ראשית, דהיינו חכמה דאצילות שהיא ראשית הנאצלים. ובחינה זו שייכת ל'כהן' חסד עליון, כפי שבארנו קודם, שספירת החסד מקבלת מספירת החכמה ששניהם מקו הימין.

וזהו שנאמר בתורה על הכהנים: "יורו משפטיך לעקב" עליהם למסור את משפטי התורה לעם ישראל. מצד שבחינת הראשית חכמה נשפע אליהם, לכך דווקא הם "יורו משפטיך ליעקב"  שכל השפעת הראשית חכמה עליונה, נשפע לכהנים, שהם מקבלים תחילה השפע.

ולכך נעדרת השפעת ה'חכמה' מישראל השייכים לקו האמצעי, מפני שהכהנים נוטלים את בחינת הראשית והתחילה.

כיצד הבכור (חכמה) נמשך לישראל?
אך המאציל הקב"ה חפץ לזכות את ישראל שיגיע גם להם שפע החכמה מ'בכור' העליון, לזאת צווה לישראלים לפדות הבן הבכור מהכהן בה' סלעים כסף.

מדוע יכולים הישראלים 'לפדות' את בחינת החכמה? על פי מאמר רז"ל: "ישראל עלו במחשבה", פירוש ששרשן גבוה למעלה מהמחשבה והחכמה עליונה שהיא בחינת בכור עליון, שהרי ישראל "עלו במחשבה" למעלה מהמחשבה. מפני שקו האמצעי (שהוא בחינת ישראל) שורשו מאוד גבוה למעלה יותר משני הקוים ימין ושמאל כמבואר בספרי קבלה (שדת"י - קו האמצעי עולה עד בחינת הכתר, שהיא למעלה מעולם האצילות).

ולכך יכולים לפדות הבן הבכור מהכהן בה' סלעים כסף. דהיינו שממשיכים ממקורם – שלמעלה מהמחשבה עליונה, את 'בכור העליון' בחינת שפע החכמה עליונה לתוך קו האמצעי של ישראל. ונוטלים זאת מהכהן שבחינת החכמה לא תמשך לקו ימין העליון, על ידי שממשיכים ממקורו של הקו האמצעי שלמעלה מהחכמה, טרם התפשטותה לתוך קו ימין, שלא תגיע לקו ימין, אלא אם תהיה נמשכת לקו האמצעי של ישראל דוקא.

חמשה סלעים שנותנים לכהן הם תמורת החכמה נמשכת לישראל
ותמורת בחינת החכמה העליונה, נותנין לכהן ה' סלעים כסף. דהיינו שהישראלים ממשיכים לכהן קו הימין, משרשם הנעלה, ה' (חמשה) חסדים, תמורת החכמה שנטלו מהם. כי זהו עיקר סדר עולם התיקון שהוא עולם האצילות שיתחלפו האורות כנודע. לכך עושים את החילופים להמשכת ה'בכורה' לקו אמצעי, ותמורת החכמה ממשיכים ה' חסדים לקו ימין שרשו של הכהן. וזהו חמשת הסלעים כסף פדיון הבכור שנותנים להכהן שעל ידי זה נפדה ה'בכור' העליון, שימשך לקו אמצעי דישראל.

ויכולתם של ישראל להחליף בין החכמה וחמשת החסדים, היא  מצד שרשם של ישראל ש'עלו במחשבה' ושרשם גבוה למעלה מהמשבה כנ"ל.

וזהו הנאמר בתורה: "ובכורך ישראל גאלת" שזהו פדיון הבכור העליון, שנמשך לישראל אל קו האמצעי דוקא, ע"י נתינת ה' סלעים כסף לכהן.

בחינת 'מוחין דגדלות' נמשכים דווקא לאחר הגאולה
 וזה נעשה בצאתם ממצרים דוקא, שאז נאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם … וכל בכור בניך תפדה". לאחר היציאה מגלות מצרים, אז היא הלידה של עם ישראל, ורק לאחר מכן שייך הציווי לפדות את הבן הבכור.

והביאור על כך על פי הקבלה: בהיות ידוע שבחינת הגלות היא זמן העיבור דזעיר אנפין, בבטן אימא דאצילות. שאז הוא בבחינת קטנות כנאמר בספרי הקבלה "תלת כלילן … תלת" כו'. ובחינת הגאולה היא הלידה דזעיר אנפין דאצילות, שיוצא מרחם אימא דאצילות. שאז גדלים אח"כ במוחין דיניקה ואחר כך מוחין דגדלות.
לכך בצאתם ממצרים דוקא, שאז היה פטר רחם העליון דאימא דאצילות, שהוא בחינת הלידה דזעיר אנפין, נאמר "קדש לי כל בכור" "וכל בכור בניך תפדה". להמשיך הבכור העליון שהוא בחינת המוחין דחכמה עליונה לתוך ישראל, היא תפארת דזעיר אנפין דאצילות קו האמצעי. וזה נעשה על ידי נתינת ה' סלעים כסף לכהן כנ"ל.


מעובד על פי מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו עמ' צח.


פדיון הבן והגאולה

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

א. חג הפסח שייך לפדיון הבן כי, פסח קשור עם מצות מילה, שהרי מילה מעכבת מאכילת הפסח (וכן מאכילת תרומה), ועד שאפילו מילת עבדיו מעכבתו מאכילת הפסח; וממילה באם לפדיון הבן.

ב. ובענין זה שנינו בגמרא בסיום מסכת פסחים:
"פשיטא על פדיון הבן .. אבי הבן מברך", אבל "ברוך שהחיינו . . כהן מברך או אבי הבן מברך?", ומסיק, "והלכתא אבי הבן מברך שתים".
- והמעלה שבזה, כי, אילו היה הכהן מברך, הרי כאשר יש ענין של טומאה, אזי הכהן אינו יכול לגשת כו' (שהרי אסור לו להטמא, "כי אם לשארו הקרוב אליו לאביו ולאמו וגו'"), משא"כ כאשר האב מברך, אזי אין דבר המונע

והענין בזה:
ענינה של ברכת שהחיינו  שמברכים אותה רק על שמחה גלוי' (ולא על שמחה נסתרת), ועד שצריכה להיות גם הנאת הגוף.

ג. והנה, רבינו הזקן פוסק בספר התניא שהגילוי דימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", שמזה מובן, שבזמן הגלות צריכים כבר להתחיל לעסוק בהענינים דימות המשיח.

ועל פי מאמר רז"ל על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "הקב"ה כו' מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור" –  וזהו שבני ישראל מבקשים ופועלים שהגאולה תהי' באופן ש"אבי הבן", הקב"ה, יהיה "מברך שתים", לא רק "על פדיון הבן", אלא גם "שהחיינו"  שלא מספיקה היציאה מן הגלות אל הגאולה כפי שהיא אצל הקב"ה, אלא הגאולה צריכה להיות באופן שיהיה אפשר לברך גם "שהחיינו", מתוך שמחה גלוי' והנאת הגוף, כיון שגם הגוף מרגיש את היציאה מכל הענינים המבלבלים שבזמן הגלות. הרי כיון שהקב"ה צוה שבזמן הגלות יתחילו כבר לעסוק בהענינים דימות המשיח, צריך גם הוא לעשות כן, להחיל ליתן את הענינים דימות המשיח. 

השם יתברך יעזור שיקויים כבר הענין ד"אבי הבן מברך שתים", הן "על פדיון הבן", והן "שהחיינו", שתיכף ומיד תהיה אתחלתא דגאולה השלימה והאמיתית, וחירות אמיתית מכל הענינים.

הרבי מליובאוויטש זי"ע
(תורת מנחם חכ"ג עמ' 301)

כסף או חיים?!

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

ישנם כאלו שיבחרו באפשרות הראשונה…

יוסי גולדמן

התפילה היהודית המפורסמת ביותר מופיעה בפרשת השבוע. "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" (דברים ד', ו'). "ואהבת את השם אלקיך" ממשיך הפסוק, "בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך".

רש"י, פרשן התנ"ך הדגול, מביא פירוש למילים "בכל מאודך" – בכל ממונך. אך אם אנו כבר הצווינו לאהוב את השם ואף להיות מוכנים למסור את נפשנו, האם צריך הפסוק לעסוק גם בדבר חומרי כל-כך כמו כסף?

אלא שפירוש זה בא ללמדנו, שלצערנו יש אנשים המעריכים את כספם יותר מאשר את חייהם. לאנשים כאלה צריך לומר לאהוב את השם עם כל כספם.

בדרן אמריקני נודע מזמנים עברו, ג'ק בני, היה נוהג לצחוק על עצמו על חסכנותו המופרזת. פעם סיפר, שהלך בהרלם שבניו יורק בשעת לילה מאוחרת, ופתאום הרגיש חפץ מתכתי קשה וקר תקוע בגבו וקול גס וזועף נובח "את הכסף או את החיים!" כשלא ענה, ההוא לחץ את האקדח חזק יותר והקול הפך מאיים "את הכסף או את החיים!". בני השיב "רגע, אני מתלבט…"

וזו לא רק בדיחה. ישנם אנשים רבים, החל מקבלנים פרטיים בעיראק ועד לאיכרים בזימבבואה, שרודפים אחרי הזדמנויות עסקיות וקריירות ומעמידים את חייהם בסכנה.

התורה אומרת לנו, שאנו חייבים לאהוב את האלוקים בכל לבבנו, נפשנו, חיינו וכספנו – מה שאנו מעריכים ואוהבים הכי הרבה, עלינו להיות מוכנים להקדיש באהבה לבורא העולם.

השתתפתי פעם בטקס פדיון הבן ודיברתי על כך שבמהלך הטקס אנו מוצאים שיחה מאוד מוזרה בין אבי הבן לבין הכהן. על פי התורה, כל בכור שייך לבורא עולם ולנציגו – הכהן. זה האחרון שואל את האבא: "מה אתה מעדיף, את בנך בכורך, או את המטבע בן חמשת השקלים שאתה חייב לתת לי עבור פדיונו"?
נו, איזו שאלה אבסורדית! איזה אבא נורמלי יעדיף לתת את הבן כדי לחסוך מטבע של חמשה שקלים? כולם כבר יודעים את התשובה מראש.

אך במציאות, זוהי שאלה רצינית מאד. נציגו של אלוקים שואל את אבי התינוק: בחיי בנך העתידיים, מה יהיה בעל חשיבות עליונה? האם זה יהיה הילד או השקל? האם תשים דגש על עשיית כסף או על חיי משפחה? האם תגדל את הילד תוך שימת דגש על חומריות או על דברים משמעותיים יותר? אחרי הכל, זוהי באמת שאלה טובה – שאלה שהורים צריכים לשקול אותה ביישוב הדעת לפני שהם מגיבים.

כמה "חולי-עבודה" אנחנו מכירים שהם כה עסוקים בפרנסתם שהם שוכחים לחיות כמו שצטריך. זכרו, מעולם לא היה אחד שבכה ברגעיו האחרונים "כמה חבל, לו רק היה לי יותר זמן לבלות במשרד"!.

אז קריאת שמע מזכירה לנו, שאת הערכים המרכזיים שלנו, עלינו לכוון אל הבורא ואל עבודתו.

גם לאלה שאינם חסכניים באופיים, כסף משחק תפקיד. המציאות היא, שזה אכן לא זול להיות יהודי, ודאי לא לחיות כיהודי. בין אם זה מחיריהם היקרים של המוצרים הכשרים והחינוך היהודי, או ההוצאות הנוספות על פסח, סוכות, תפילין ומזוזות – כל אלה דורשים מחויבות כספית מצדנו. כאשר אנו עושים מחויבות זו באהבה ולא מתלוננים על העלות הגבוהה הנדרשת מאיתנו בקיום המצוות, אזי אנו מקיימים את המצווה של "ואהבת את השם אלקיך בכל מאודך" – כספך ומשאביך.

אך אל דאגה, השם גם הוא אוהב אותנו.

מתוך חב"ד רחובות

למי שייך הכסף

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

למי שייך הכסף שניתן עבור פדיון הבן?

כמובן המטבעות שניתנו לכהן תמורת התינוק, שייכות אליו.

אבל הדין הוא שהכהן יכול להחזיר את כסף, אם רצונו בכך, לאבי התינוק.

ומכל מקום נפסק בשולחן ערוך, שהכהן לא יחזיר את הכסף לאבא. מכיון שבכך הוא יגרום נזק לכהנים עניים, שאף אחד לא ירצה לערוך את פדיון הבן אצלם והם ינזקו. ולכן גם נאסר על לכהן לקבל את הכסף כ'מתנה על מנת להחזיר'.

למרות האמור לעניים הכהן רשאי להחזיר את כסף הפדיון.


חובת האב או הבן?

יום ראשון, 18 בינואר, 2009


וכל בכור אדם בבניך תפדה

בתורה מופיעה מצוות פדיון הבן1: "וכל בכור אדם בבניך תפדה". במצווה זו שלושה שותפים – אבי הבן (הפודה את בנו), הבן הנפדה, והכהן (המקבל את דמי הפדיון).   ברור שעל הכהן לא מוטלת כל חובה לפדות בכור מישראל, הוא מהווה רק חלק ממצוות הפדייה,  אי-אפשר לפדות את הבכור אלא על-ידי נתינת כסף לכהן. אך בעניין אבי הבן והבן יש מחלוקת בין התלמוד הירושלמי2 לתלמוד הבבלי3 בשאלה, על מי חלה מצוות וחובת הפדייה, על האבא או על הבן.

על מי החובה

לפי הירושלמי, מצוות הפדייה חלה על הבן (ולכן אם התבגר ועדיין לא נפדה, מוטלת עליו החובה לבצע בעצמו את המצווה, שמוטלת עליו מלכתחילה), אלא שבהיותו תינוק בן חודש עדיין אינו יכול לפדות את עצמו – אביו פודה אותו במקומו.
לעומת זאת, הבבלי סובר אשר מצוות הפדייה חלה לעולם על האב, הן כשהבן קטן והן כשגדל (ורק אם מסיבה כלשהי לא קיים האב מצווה זו ולא פדה את בנו, הרי כשהבן מגיע למצוות ובתוקף היותו חייב בכל המצוות, הוא חייב גם-כן להיות פדוי, לכן עליו לפדות את עצמו). זו חובה שהטילה התורה על האב – לפדות את בנו-בכורו.

בעניין זה עוסק התלמוד הבבלי בסוף מסכת פסחים.4 נשאלת שם השאלה, מי מברך את ברכת 'שהחיינו' בשעת פדיון הבן, הכהן, הנהנה מן הכסף, או האב, על המצווה שנזדמנה לידו.
נפסקת ההלכה: "הלכתא, אבי הבן מברך שתיים" ('על פדיון הבן' ו'שהחיינו'). כלומר, המצווה מוטלת על האב, ולכן הוא מברך 'שהחיינו'.

סוגיה זו נידונה דווקא במסכת פסחים, שכן מצוות פדיון הבן קשורה בחג-הפסח. כשם שבמצרים פסח5 הקב"ה בכבודו ובעצמו על בתי בני-ישראל והוא עצמו פדה את בניו ממצרים, כך מצוות פדיון הבן (שבאה בעקבות יציאת מצרים) מוטלת על האב עצמו והיא חובה שהקב"ה הטיל עליו.

למעלה מגדרי הטבע

שאלת הגמרא (מי מברך 'שהחיינו', הכהן או האב) נושאת עמה משמעות רוחנית הקשורה לגאולה.

מבואר בספרי החסידות6, דרגת 'אב' אצל הקב"ה רומזת לאור האין-סופי שלמעלה מכל השתלשלות העולמות, ואילו דרגת 'כהן'7 רומזת לאור האלוקי המלובש בתוך גדרי העולמות.
והשאלה היא מי מברך 'שהחיינו' – כיצד תבוא הגאולה בתוך גדרי העולם, האם מדרגת 'אב', מהאור האלוקי שלמעלה מהעולמות, או מדרגת 'כהן', מהאור האלוקי שבתוך גדרי הבריאה.

ועל כך התשובה, שהגאולה תבוא מדרגת 'אב' – הגאולה תבוא למעלה מגדרי הטבע לגמרי, אלא בשעה אחת וברגע אחד, בחסד וברחמים.

(הרבי זי"ע, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 42)

1) שמות יג,יג. 2) קידושין פרק א, הלכה ז. 3) קידושין כט,א. 4) קכא,ב. 5) שמות יב,כז. 6) לקוטי תורה שיר-השירים יג,ב. פירוש המלות להצמח צדק (דרך מצותיך חלק ב) רס,א. 7) זוהר חלק ג קמה,ב. תניא ריש פרק ז.

מתוך צעירי חב"ד

הבכור שייך לכהן?!

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

בנוסח פדיון הבן הכהן שואל את האבא: 'במאי בעית טפי'? במה אתה מעוניין יותר, בבנך הבכור או בחמשה סלעים?

רבים תמהו על נוסח זה , האם התינוק שייך לכהן? האם האב יכול להשאיר את התינוק אצל הכהן?

בספר 'ערוך השולחן' מבאר זאת כך:

במצרים (בעקבות מכת בכורות) נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה. והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו בכורי האדם, ומהי משמעות הכתוב "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיה". וממה צריך לפדות את הבכורות?

והאמת כן הוא שהבכורות קדושים לה' ככל קורבנות הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה. (דכתיב בסוף פ' בא "והעברת כל פטר שגר בהמה" ומובן מכך שמשמעות הפסוק לפני כן "והעברת כל פטר רחם" היא בבכורי אדם. וכמו שמסיים הפסוק "על כן אני זובח וגו' וכל בכור בני אפדה" שחשב שניהם.וכך מובן מפירוש רש"י והמכילתא. ע"ש)

ופירוש הדברים שהבכורות יהיו מופרשים לה', וידוע דדבר זה אי אפשר לעמוד בו. לזאת נתנה התורה תקנה בפדיון הבן, דע"י זה יוצאים מקדושתם. וזהו ששואל הכהן את האב: מה תעדיף את הבן הבכור, או שיהיה כולו קודש לה' כהכוונה הראשונה ביציאת מצרים. ולכן תתן חמש סלעים לפדותו.

וקודם הפדיון מודיע הכהן לאב מהו ענין הפדיון ולהכינו למה הצריכה התורה לפדותו. וזוהי השאלה 'במאי בעית טפי': כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קודש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם, ובבוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו.

ובטעמי המנהגים פירש שהשאלה 'במה אתה מעוניין יותר?', היא רק כדי לחבב על האבא את הנתינה, ויתן את הכסף בלב שלם.

למה הבכור, ומה הוא מסמל?

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

בתינוק הראשון יש קדושה מיוחדת

פדיון הבן נערך רק ב

תינוק

הראשון, שהוא בכור לאימו, רק הוא קדוש לעבודה בבית המקדש. ולאחר חטא העגל צריך לפדותו אצל הכהן. אע"פ שבמכת בכורות במצרים נהרגו גם הבכורות מהאב, ומוסיפים רז"ל, 'אם אין שם בכור, גדול בבית מת. שגם הוא נקרא בכור, דכתיב "גם אני בכור אתנהו"'? ומתרץ המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק לח), 'ויראה דודאי מכה היתה אף בבכור האב ולא עוד אלא אפילו גדול בבית, מ"מ לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם. לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קד'וש מן אשר נמצא אחריו,כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל ג"כ, ולפכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות… אבל בכור אב אף כי הוא ראשית אונו דהיינו כחו של אב, אינו ראשית המציאות שלא נמצא ראשית בעולם ואין קדושה רק לראשית המציאות, לכך בכור אב ראשית הכח, ובכור אם ראשית במציאות ובפעל, ואין שייך קדושה רק לראשית המציאות".

הכל שייך לקב"ה

וכך כותב ספר ה'חינוך' מצוה יח: 'משרשי מצוה זו, שרצה ה' יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכר הנס הגדול שעה לנו הש"י בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם'.


פדיון הבן – המשמעות

יום ראשון, 18 בינואר, 2009

נאמר בתורה:
קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. (שמות י"ג ב)
וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוָה. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות י"ג יב-יג)

וידבר ה' אל משה לאמר. ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. (במדבר ג יא-יג)
ויאמר ה' אל משה פקד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה ושא את מספר שמתם. ולקחת את הלוים לי אני יהוה תחת כל בכר בבני ישראל (במדבר ג מב-מג)

ביאור:
הטעם למצוות פדיון הבן הבכור: בתחלת התהוותו של עם ישראל,  היו הבכורות מוקדשים לעבודת ה' בבית המקדש, זכר לנס שארע לישראל בזמן מכת בכורות במצרים. בכל בתי המצרים החל מבית פרעה ועד אחרון בית העבדים נמצא בכור מת. ואילו על בתי ישראל פסח הקב"ה. ולכן הוקדשו בכורי ישראל לעבודת ה'.

אולם לאחר שבכורי ישראל השתתפו יחד עם כולם במעשה חטא העגל, נשללה מהם הזכות לשרת בקודש. והתפקיד נמסר לבני שבט לוי שלא השתתפו בחטא. והבכורים נדרשו לפדות את חובת העבודה במקדש מאת הכהנים, באמצעות תשלום של חמשה סלעים.

דפדפו בדפי המדור כדי ללמוד ולהעמיק עוד. קריאה מהנה